איכר עני ואשתו גידלו בחצר ביתם אווזים אחת ה אווזות החלה להטיל ביצי זהב, ביצה אחת בכל יום. כל יום מכרו האיכר ואשתו את הביצה וקיבלו תמורתה סכום כסף נאה. בני הזוג לא הסתפקו בביצה אחת ביום ורצו להשיג יותר ולהתעשר במהירות, הם חשבו שאם האווזה מטילה ביצת זהב בכל יום בוודאי מסתתר בתוכה מצבור זהב. יום אחד החליטו להרוג את האווזה ולחתוך את בטנה ולהוציא ממנה את מצבור הזהב. לקחו האיכר ואשתו סכין גדולה וחדה, שחטו את האווזה ופתחו את ביטנה. אולם, בניגוד גמור למחשבתם, בבטן האווזה לא היה מצבור זהב. הייתה זו בטן רגילה כמו של כל אווזה אחרת. – מִשְׁלֵי אַיְסוֹפּוֹס.

***
מי האווזה בסיפור? (-אנחנו).

כלנו מיצרים ביצי זהב בכל יום. אנחנו שואפים ליצר יותר ולהגדיל את המלאי. אנחנו רוצים להצליח! אנחנו מתרוצצים, רצים ועובדים סביב השעון. עוד שעה נוספת, עוד פרוייקט, עוד משימה, עוד לחץ. הקצב מטורף, אבל חייבים להצליח. אנחנו חיים בעולם שהכסף והנכסים הם צורך עליון.

אבל מה איתנו? איפה אנחנו?

מתי עצרנו רגע לתדלק את עצמנו באנרגיה ולחדש כוחות? מתי הטענו את עצמנו בידע חדש? מתי השקענו בעצמנו וחיזקנו את היכולות שלנו? מתי?

אנחנו שוחטים את עצמנו בציפייה שנגיע להישג מהיר – אבל זה לא באמת קורה. כדי להצליח אנחנו צריכים נכס שמניב 100% תשואה. הנכס הזה הוא אנחנו. אנחנו מפעל ייצור. אם לא נתחזק את עצמנו כמו שצריך לא יהיה מוצר. מכונית בלי דלק וטיפולים, לא נוסעת. מכונה בלי תחזוקה, מפסיקה לייצר. אז בואו נתחיל להשקיע בעצמנו, נרחיב את הידע שלנו. נתחזק ונעשה פעילות גופנית. נזין את הגוף שלנו באוכל בריא. כשאנחנו חזקים, אנרגטיים ובריאים – כל יום נפיק את הטוב ביותר – כל יום ביצת זהב.

שבת שלום קודקודים.