בא
העץ העתיק והכפר המחולק

בעמק מרוחק ומבודד, בין גבעות ירוקות ושדות פתוחים, שכן כפר פסטורלי, שנראה כאילו יצא מתוך אגדה עתיקה. אך מאחורי היופי השקט הסתתרה אמת כואבת: הכפר היה קרוע מבפנים. תושביו, על כל גווניהם, חיו בפילוג עמוק.
העשירים גרו באחוזות מפוארות, רחוק מההמון. העניים הסתפקו בבקתות רעועות בקצה הכפר. האיכרים, שקמלו תחת עבודת האדמה, לא שוחחו עם רועי הצאן, שנדדו בין השדות. כל קבוצה התכנסה בתוך עצמה, ולאיש לא היה אכפת מהאחר.
ובמרכז הכפר, גבוה ונישא, עמד עץ עתיק יומין. גזעו היה עבה וחזק, וענפיו נפרשו כמו זרועות אל השמיים. תושבי הכפר האמינו שכוחות קסם שוכנים בתוכו, אך איש לא הקדיש לו מחשבה. העץ היה עד לשנים של אדישות, לפילוג ולאיבה שקטה.
יום אחד פקדה את העמק בצורת קשה מאין כמותה. הבארות התייבשו, השדות נבלו, והצאן החל לגווע. העשירים הצליחו לשמר מעט מהמזון ומהמים שהיו ברשותם, אך העניים רעבו ללחם.
ואף על פי כן, איש לא פנה לעזרת שכנו. "מה לי ולהם?" אמרו העשירים. "אין לי דבר לתת," לחששו העניים.
והנה, ערב אחד, נשמע קול רך ועמוק מתחת לעץ העתיק. הקול היה שקט אך מלא עוצמה, והוא הדהד ברחבי הכפר.
"אנשי הכפר," אמר העץ, "שמעתי את כאבכם. אך דעו, הבצורת אינה אויבכם היחיד. הפילוג ביניכם הוא שורש כל רע. אם לא תלמדו להתאחד, הכפר הזה ייעלם."
אנשי הכפר התאספו סביב העץ, מופתעים ונרגשים. "איך נוכל להתאחד?" שאל אחד האיכרים. "אנחנו שונים זה מזה," הוסיפה אישה מבוגרת בקול עייף.
העץ השיב בחיוך עצוב: "שונותכם היא לא חולשה אלא כוח. אתם כמו ענפי אותו עץ. ענף בודד אפשר לשבור בקלות, אבל כשכולם מאוחדים, אף סערה לא תוכל לעקור אתכם."
העץ הטיל עליהם משימה: "הביאו לכאן את הדבר היחיד שאתם יכולים לחלוק, ונבנה יחד שוק משותף. כך תלמדו לתת ולקבל."
העשירים הביאו מזון ומים שאגרו במחסניהם. האיכרים שלפו זרעים ישנים ששמרו לימי מצוקה. רועי הצאן תרמו צמר טרי מעדריהם. העניים, שלא היה בידם רכוש, הציעו את כוחם בעבודה: לשתול, לבנות, ולשמור.
לאט ובהדרגה, השוק המשותף החל לפעול. העשירים חילקו מזון בתמורה לעזרה בתחזוקת בתיהם. האיכרים למדו את העניים לשתול ולקצור. הילדים שיחקו יחד ללא הבדלי מעמד, והזקנים סיפרו סיפורים והעבירו חוכמת חיים לדורות הבאים.
האחדות הזו, שצמחה מתוך כאב, שינתה את הכפר. שדות חדשים פרחו, בארות נפתחו מחדש, והחיים שבו להתקיים.
והעץ? הוא הביט באחדותם בשקט גאה, ושלח ענן גשם ראשון לעמק היבש. טיפות המים שטפו את האדמה ואת הלבבות, והכפר כולו התחדש.
מאז, אנשי הכפר הבינו שאין דבר חשוב יותר משותפות, מעזרה הדדית ומתחושת שייכות. הם למדו כי דווקא בשונותם טמון סודם, וכי רק כאשר הם פועלים יחד – הם יכולים לעמוד מול כל משבר.
(אגדה פרי הדמיון)

…
מנהיגות חזקה נבנית על ידי שיתוף, עזרה ואכפתיות. כמו עץ שמחבר בין ענפיו לשורשיו.
המנהיג הוא הגורם המחבר אשר מאפשר להפוך את השוני מחסרון ליתרון.
המנהיג דואג לתת מקום לכל אחד מאנשיו כדי שיוכל לתרום את חלקו למען הכלל.
כשאדם מבין שיש לו משמעות והוא חיוני עבור החברה, הפעולה שלו הופכת עוצמתית יותר ובאה למלא צורך אמיתי של עזרה לזולת ונתינה מהלב.

בפרשת "בא" משה מדגיש את הערך הקהילתי והצורך בשוויון.
הוא מלמד שההצלחה אינה של יחידים אלא של הקהילה כולה, והאחדות היא המפתח להצלחה.
משה מבין שמנהיגות אמיתית היא זו שדואגת שכל אחד, ללא קשר למעמדו או יכולותיו, ירגיש חלק מהתהליך הגדול.
משה מבין שמנהיגות אמיתית אינה מסתכלת רק על הרוב החזק, אלא גם על הפרטים החלשים בקבוצה. משה ואהרון מוודאים שכל העם, על כל גווניו, שותף בתהליך החזרה לארץ ישראל ומרגיש חלק בלתי נפרד מהמשימה הלאומית.

"וּלְכָל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא יֶחֱרַץ־כֶּלֶב לְשֹׁנוֹ לְמֵאִישׁ וְעַד־בְּהֵמָה לְמַעַן תֵּדְעוּן אֲשֶׁר יַפְלֶה ה' בֵּין מִצְרַיִם וּבֵין יִשְׂרָאֵל" (שמות י"א, ז')

פסוק המשקף את הסולידריות והאחדות של עם ישראל ברגע יציאתם ממצרים. כל בני ישראל מוגנים ושמורים יחדיו. כוחו של העם כקהילה מאוחדת.

"וְאִם־יִמְעַט הַבַּיִת מִהְיוֹת מִשֶּׂה וְלָקַח הוּא וּשְׁכֵנוֹ הַקָּרֹב אֶל־בֵּיתוֹ בְּמִכְסַת נְפָשֹׁת אִישׁ לְפִי אָכְלוֹ תָּכֹסּוּ עַל־הַשֶּׂה" (שמות י"ב, ד')

משה שם דגש על ערבות הדדית ועל החשיבות של שיתוף פעולה וערכים קהילתיים בעם ישראל.
הדבר מבטיח שכולם, יוכלו להשתתף ולהרגיש חלק מהעם ומהמאורע ההיסטורי.

כוחנו באחדותנו

שבת שלום קודקודים