בשלח
מנהיגות עם רוח
בין הרי האלפים המושלגים, בכפר קטן ונידח, חיה קהילה שחייה היו שזורים במאבק מתמיד מול איתני הטבע. החורפים היו קשים, השדות קפאו, והמים זרמו בנחלים בקושי. אך תושביו של הכפר ידעו כי כוחה של קהילה טמון לא רק בידיים העובדות, אלא גם ברוח שמניעה אותן קדימה.
יום אחד, סערה עזה הכתה בכפר. הגשר היחיד שחיבר בין הכפר לעולם החיצון קרס, וקבוצת מטיילים שנקלעה לאזור נותרה לכודה על גדת הנהר השנייה. השלג הלך וגבה, והיה ברור כי הזמן אוזל.
בכיכר הכפר, כשעשרות התושבים עמדו קפואים ממורא, אנשי הרוח התייצבו מול ההמון, נחושים לעורר בהם את הכוח שנדמה שנעלם. ז'אן, מנהיגם, עמד בראש ופתח בקול יציב:
"אני רואה את הפחד בעיניכם, אבל אני מזכיר לכם – הפחד הוא רק צל. הוא לא אמיתי. האמת היחידה היא שאתם מסוגלים! אתם כאן, עומדים, חזקים יחד, ויחד נבנה גשר לא רק של עץ, אלא של נחישות ושל אמונה."
כשהתושבים פשטו ליערות לכרות עצים, קלרה, אחת מאנשי הרוח, הסתובבה ביניהם, עוזרת לחוטבים. היא אמרה בקול חזק וברור:
"העץ שאתם חותכים עכשיו? הוא לא סתם עץ. הוא סולם שמוציא את המטיילים האלה מהייאוש. עם כל מכה שאתם נותנים לגרזן, אתם שוברים גם את חומות הפחד שלהם. זכרו – אנחנו הכפר שלא מוותר לעולם!"
כאשר נשות הכפר ונעריו נשאו את קורות העץ הכבדות אל הנהר, ז'אן צעד ביניהם וקרא:
"אל תשכחו – כל צעד שאתם עושים מקרב אותנו. כל כאב שאתם מרגישים בכתפיים הוא עוד צעד לעבר הניצחון. הגוף כואב, כן, אבל הרוח שלכם? היא אינסופית! אין משקל בעולם שאמונה לא יכולה לשאת."
בזמן שהמחלצים חיברו את קורות העץ תחת השלג הכבד והרוח המקפיאה, אנשי הרוח לא עזבו את המקום. הם עמדו שם, רגליהם שקועות בשלג, ושרו שירים רועמים שהדהדו על פני העמק. בין השירים, קלרה צעקה:
"העץ הזה לא רק מחבר את גדות הנהר, הוא מחבר את הלבבות שלנו! כשאתם מותחים את החבל, אתם מותחים גשר של תקווה! תמשיכו, כי אנחנו לא רק מצילים אותם – אנחנו מצילים את האמונה שלנו בעצמנו!"
כאשר הגשר עמד יציב והמחלצים התחילו להעביר את המטיילים, חלקם רעדו מקור ומפחד. ז'אן התקרב אל קבוצת התושבים הנמצאים עדיין על הגדה ואמר:
"תסתכלו עליהם – הם סומכים עליכם. כל מטייל שחוצה את הגשר עושה זאת בזכותכם. אתם עמוד השדרה של המשימה הזו! אל תראו רק את השלג והקור – תראו את האור שיצרתם. הוא לא נכבה לעולם!"
כשהמטיילים הגיעו בשלום אל הכפר, פייר, ממובילי אנשי הגוף, פנה לקלרה ואמר:
"אני מודה לך. לא האמנתי שנצליח. השרירים שלנו חזקים, אבל המילים שלך הן אלה שדחפו אותנו קדימה. כשכבר לא הרגשתי את הידיים שלי, שמעתי אותך וקיבלתי כוחות חדשים."
תושבי הכפר הבינו שהמילים של אנשי הרוח לא היו רק דיבורים ריקים – הן היו גשר בפני עצמו. כוחם היה בהחדרת תחושת משמעות לעבודה הקשה, בחיבור בין התושבים לאמונה בכוחם האישי והקהילתי, וביכולת להראות לכל אחד מהם שהם חלק ממשהו גדול יותר.
המסר היה ברור: גם הגוף החזק ביותר זקוק לרוח שתשכנע אותו שהוא מסוגל. בלי הרוח, אין עשייה אמיתית .(אגדה פרי הדמיון)
רוחו של המנהיג היא יסוד בלתי נראה, החורג מעבר לאמצעי הכוח הגשמיים העומדים לרשותו. אין היא נמדדת רק ביכולת להפעיל שליטה, לכפות מרות או להפעיל מנגנונים של רתיעה, אלא דווקא בעוצמת החזון, ביכולת להקנות השראה ובכושר לעצב תודעה ציבורית קולקטיבית.
מנהיגותו של אדם נבחנת בראש ובראשונה ביכולתו להקרין ערכים, לעורר תחושת שליחות בקרב סביבתו ולהציב אידיאלים המכוונים את החברה מעבר להווה החולף אל עבר עתיד בעל משמעות.
רוחו של המנהיג מעניקה לפקודיו, עמוד שדרה מוסרי ונפשי, המאפשר עמידה איתנה גם לנוכח סערות ואתגרים קיומיים.
בניגוד לכוח חומרי, שהוא בר-חלוף ותלוי במנגנוני שליטה משתנים, הרוח היא נצחית. היא נובעת מאמונה בצדקת הדרך, מאצילות הנפש ומכוחם של רעיונות גדולים החורגים מן האינטרס הצר.
מנהיגים אשר נשענים על כוח בלבד עשויים לזכות בשליטה זמנית, אך רק אלה שבורכו ברוח גדולה זוכים לחקוק את שמם ולהשפיע לדורות.
בפרשת בשלח, מתואר כי, דווקא אחרי שבני ישראל חצו את ים סוף בדרך נס, הם התחילו להתלונן על מר גורלם.
בדיוק בנקודת החולשה הזאת, קם עליהם למלחמה עמלק.
אובדן האמונה בדרך וחוסר היכולת לראות את המטרה הגדולה, סיום עידן העבדות, גרמו להנהגה להבין כי חייבת להיכנס אנרגיה חזקה שתוביל את העם קדימה אל היעד.
בפרשת מוצג דגם ייחודי של מנהיגות משולבת, שבה כמה מרכיבים פועלים יחד כדי להשיג ניצחון במלחמה עם עמלק, תוך הדגשת שיתוף פעולה בין מנהיגות רוחנית למנהיגות מעשית.
וַיֹּ֨אמֶר מֹשֶׁ֤ה אֶל־יְהוֹשֻׁעַ֙ בְּחַר־לָ֣נוּ אֲנָשִׁ֔ים וְצֵ֖א הִלָּחֵ֣ם בַּעֲמָלֵ֑ק מָחָ֗ר אָנֹכִ֤י נִצָּב֙ עַל רֹ֣אשׁ הַגִּבְעָ֔ה וּמַטֵּ֥ה הָאֱלֹהִ֖ים בְּיָדִֽי (שמות יז, ט).
כאן מתבטאת חלוקת תפקידים ברורה: יהושע מנהיג את הלוחמים בפועל בשדה הקרב.
משה מתמקם על ראש הגבעה, מניף את ידיו עם מטה האלוהים כדי לסמל ולחזק את התפילה והאמונה. משה ממחיש שמנהיגות אינה רק נוכחות פיזית בשדה הקרב, אלא גם נוכחות רוחנית שמעניקה לעם כוח פנימי ואמונה בניצחון.
ללמדנו,
שבקרבות היומיומיים שלנו עם הקול הפנימי שמציף אותנו בפחדים וחששות, נדע להתמודד כשנשלב תודעה חיובית ופעולות מקדמות.
שבת שלום קודקודים
